<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער רביעי</h1>
<h2>דף לא:</h2>
ולענין כוונת נטילה מסתברא דבעינן כונה לנטילה המכשרת לאכילה, דגרסינן בתוספתא דמסכת ידים (פ"א, ה"ז) הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין, [הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין], ידיו טהורות, ר' יוסי אומר ידיו טמאות. אלמא אף לרבנן כוונת נוטל או נותן בעינן, והכי נמי משמע בגמרין, דגרסינן בפרק כל הבשר (ק"ו, ב') אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, אלמא תנאי בעי וההיא ודאי בששמר ידיו היא, דאי לא, תנאי לא מעלה ולא מוריד שכל שהסיח דעתו צריך נטילת ידים, אלא על כרחין בששמר ידיו הוא. וכן פירש רש"י [ז"ל] ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם, וכן כתב הר"ם במז"ל והוא שלא הסיח דעתו מהן, ואפילו הכי מתנה אין שאינו מתנה לא. ואיפשר דאפילו תנאי לא מהני אלא במקום דחוק למים וכמו שאכתוב בסמוך בעזר העוזר, אלמא כונה מיהא בעינן ואם נתכוין נוטל או נותן, שפיר דמי דמעלות הן שעשו לנטילת ידים, ובכוונת אחד מהן סגי ליה לדעת רבנן דר' יוסי, וקיימא לן כותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא לך הא דתנן בפרק רביעי של מסכת מכשירין (מ"ט) ומייתינן לה בחולין פרק השוחט גבי נפלה סכין ושחטה (ל"א, ב') פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן, ידיו טהורות והפירות טהורין. ואם חשב שיודחו ידיו, ידיו טהורות והפירות בכי יותן. ודייקינן מינה התם בחולין דלא בעינן כונה בחולין, נראה לי דההיא לאו לאכילה דחולין קאמר, אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה. ואע"ג דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין, ותניא בפרק השוחט גמרא נאכלין בידים מסואבות (ל"ג, ב') כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא את הקדש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר, וחכמים אוסרין במעשר, ואמרינן התם דלא פליגי רבנן עליה דר' מאיר באכילה לחולין, ונגיעה דמעשר, הכא בידים שנכנסו לבית המנוגע דהויין תחלות אף לנגיעה דחולין, דתניא התם בפרק השוחט (שם) אין ידים תחלות לחולין ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר תחלות לחולין שניות לתרומה ופרישנא התם תחלות אף לחולין אבל שניות אינן טמאות אלא לתרומה. וידים תחלות דקאמר כגון שנכנסו לבית המנוגע דתניא הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים ידיו שניות, וסתם מתני' דמכשירין, ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר, אי נמי ר' עקיבא דכולהו סתמי אליביה, ולעולם לאכילת חולין בעינן כונה, וטעמא דמשום סרך תרומה היא והצריכוה כונה קצת כתרומה, כך נראה לי.
<h2>דף קו:</h2>
גרסינן התם בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום. פירוש ובששמר ידיו שלא יטמאו בהסח הדעת, שהידים עסקניות הן. אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות, אתון דלא נפישי לכון מיא, משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא, איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא אדרב, כלומר דרב לא חלק בין נפישי מיא לדלא נפישי. ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק, והיינו דרב. ופסק רבינו חננאל ז"ל כלישנא קמא דדוקא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא. ואני תמיה בדברי רבינא עצמו, שלא התיר אלא בשעת הדחק, ולמה לא, והלא איכא נטילה וכונה ושמר ידיו ולא הסיח דעתו מהם, ומה חשש נשאר אחרי זאת, ויש לי לומר דמשום סרך תרומה החמירו ליטול בשעת אכילה ממש, שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן, ולאו אדעתיה. ומכל מקום, אני תמיה בפסק הרב ז"ל, דכיון דאיכא תרי לישני ולישנא בתרא לקולא, ולא פליגא אדרב, טפי עדיף לפסוק בדרבנן לקולא וכלישנא בתרא, וכלישנא דלא פליגא אדרב, מלפסוק לחומרא ולדחויי לישנא בתרא, ועוד דנעביד רבינא פליג אדרב, ואי משום דקאמר רבינא אתון דלא נפישי לכון מיא לאו ראיה היא, דעצה טובה הוא דאתא לאשמועינהו דלימשו ידייהו וליתנו, וכן פסק הר"ם במז"ל, וכן נראה לי עיקר.
